פלאפון תקשורת בע"מ נ' אביב

החלטה

התובעת הגישה תביעה כספית על סך 4,746 כנגד הנתבע, בגין שירותים וציוד שסיפקה לנתבע, בהתאם להוראות סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: "החוק") בלשכת ההוצאה לפועל.

על פי כתב התביעה, קיבל הנתבע שירותים שוטפים מהתובעת בסך של 2,857 ש"ח ורכש ציוד שיתרת החוב הבלתי מסולקת בגינו עמדה על סך 1,177 ₪ נכון ליום 4/3/12.

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע התביעה, בטענה שהתביעה אינה ראויה להתנהל בסדר דין קצוב מהטעם שאין מדובר בסכום קצוב, בהעדר חשבוניות המבססות את סכום התביעה. עוד טען הנתבע כי בין הצדדים סוכם על עלות חודשית עבור חבילת תקשורת שלא תעלה על סך 200 ₪ לחודש ובפועל חויב בסכומים גבוהים מהמוסכם.

לטענת הנתבע ההסכם בין הצדדים נחתם לא מרצון חופשי ולאחר מצג שווא והבטחות מצד התובעת שלא הועלו על כתב בהסכם. לאחר ניסיונות ליצור קשר טלפוני עם התובעת, הוסבר לו שעליו לשלוח הודעה בכתב בפקס על מנת שהתובעת תשנה את חבילת ההתקשרות. על אף ששלח הודעה באמצעות הפקסימיליה, לא תיקנה התובעת את מסלול החיוב.

הנתבע נחקר על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

ראשית, לעניין הטענה שהתביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין קצוב. כקבוע בחוק, תביעה כשירה להתברר בסדר דין קצוב, כשמדובר בתביעה לסכום כסף קצוב מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא שיש עליהן ראיות שבכתב, ובלבד שסכום התביעה לא יעלה על 50,000 ₪.

במקרה דנן, מתקיימת הדרישה לתביעה על סכום קצוב. כלל ידוע בפסיקה, שהמבחן לקביעת סכום קצוב הינו כי הסכום ניתן לחישוב אריתמטי פשוט ללא צורך בשומה או בהערכה.

לתביעה צורף הסכם נספח מנוי בחתימת הנתבע מיום 2/7/10 (להלן: "הנספח") ומסמך המפרט את החיובים הנוגעים לתביעה לפי חשבוניות. מדובר בסכומים הניתנים לקביעה ע"י חישוב אריתמטי פשוט. גם אם לא צורפו החשבוניות עצמן, אין בכך כדי למנוע הגשת התביעה בסדר דין קצוב, שהרי אין הדרישה שהראיה בכתב תהא על מלוא עילת התביעה אלא די בראשית ראיה בלבד ואני קובעת כי המסמכים שצורפו לכתב התביעה עונים על דרישת החוק בעניין ראשית ראיה.

אין חולק שהנתבע היה לקוח של התובעת וקיבל שירותים וציוד מהתובעת. עיקר טענתו של הנתבע, שחויב בפועל מעבר לסכום שסוכמו כין הצדדים. עם זאת, לא מצא לנכון הנתבע לפרט מהם אותם סכומים שנגבו ממנו בפועל ורק טען בתצהירו "לאחר החתימה החלה התובעת לשלוח חשבוניות בסכומים גבוהים בניגוד למוסכם בין הצדדים".

כאמור, בבקשה טען הנתבע כי סוכם על סכום חודשי עבור חבילת תקשורת, שלא יעלה על סך 200 ₪ לחודש. בתצהירו הצהיר הנתבע כי סוכנת המכירות של התובעת הבטיחה לו כי חבילת התקשורת לא תעלה על 150 ₪ לחודש. בחקירה הנגדית העיד הנתבע כי סוכם על סכום חודשי בסך של 250 ₪. אין כל הסבר מטעם הנתבע להבדלים הללו שלפני. עוד יצוין, שהנתבע לא טרח לציין ולפרט מהם השירותים שנכללו בחבילת התקשורת הנטענת ועבור איזה מנויים, על אף שמדובר בפרטים מהותיים לביסוס טענתו.

במסגרת החקירה הנגדית, נשאל הנתבע לגבי ההסכם שצורף לכתב התביעה והוצג לו מסמך שהוא אישר את חתימתו על גבי אותו מסמך אך השיב שזה לא המסמך מיום 2/7/10 – הנספח שצורף לכתב התביעה. בסיכומי התובעת, ביקשה ב"כ התובעת להגיש את ההסכם שהנתבע אישר את חתימתו עליו מאחר וזה לא הנספח שצורף לכתב התביעה, דבר שמתאים ומתיישב עם תשובתו של הנתבע לשאלה.

ב"כ הנתבע התנגד להגשת המסמך בטענה שלא ניתן להכשיר את התביעה בדיעבד על ידי הגשת מסמכים תוך כדי התביעה ועל ההחלטה לגבי ההליך אם הוא ראוי להתברר בסדר דין מקוצר יש ללמוד מכתב התביעה ונספחיו.

נוכח התנגדות ב"כ הנתבע נקבע שהחלטה בהתנגדות להגשת המסמך תידון במסגרת ההחלטה בהתנגדות גופה.

בשים לב להחלטה שניתנה לעיל, בשאלה האם התביעה ראויה להתברר בסדר דין קצוב, הרי שהמסמך כלל לא נדרש לשם הכרעה בשאלה והיא הוכרעה על יסוד כתב התביעה ונספחיו. יודגש, כי הנתבע נחקר על המסמך כנגד טענתו שחויב מעבר למוסכם ובעניין זה בלבד ואין בסיס לטענה של ב"כ הנתבע שמטרת המסמך להכשיר את התביעה להתברר בסדר דין קצוב.

לפיכך, ובהתחשב בעובדה שהנתבע אישר את חתימתו על גבי המסמך, אני דוחה את התנגדות ב"כ הנתבע להגשת המסמך ומקבלת את המסמך לתיק בית המשפט והוא סומן מש/1.

מנספח המינוי שצורף לכתב התביעה ושנחתם ביום 2/7/10 נלמד שהנתבע רכש מכשיר מדגם Samsung s6703 בפריסה של 36 תשלומים חודשיים שווים בסך של 29.9 ₪ כל אחד, והתחייב לתעריפים עבור שרותים שונים בהתאם למפורט בנספח, עבור מנוי 050-7773600.

מנספח להסכם למתן שירותי רדיו טלפון שנחתם ע"י הנתבע ביום 12/10/11 (מש/1), נמצא שהנתבע התחייב לחבילת תקשורת במסלול של תשלום חודשי קבוע בסך 99.9 ₪ בהגבלה של כמות דקות השיחות והודעות sms וגלישה, כמפורט בנספח להסכם, לתקופה של 36 חודשים, עבור מנוי 050-7773600.

בחקירה הנגדית התברר כי אין מדובר במנוי אחד בלבד אלא בשני מנויים כשמנוי אחד בשימושו של הנתבע והמנוי השני בשימוש של בן הנתבע. כאשר נשאל הנתבע האם סיים לשלם עבור המכשירים, העיד כי אינו זוכר ו- "נדמה לי נשארה אולי חצי שנה". עוד העיד הנתבע כי הוא ממשיך לעשות שימוש במכשירים בחברה המתחרה, אליה נייד את המנויים.

לאחר ששקלתי את הנסיבות שלפני, לאור ההלכה הנוהגת לעניין הדיון בבית משפט, בהתנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב, שדינה כדין בקשה למתן רשות להתגונן בסדר דין מקוצר לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני סבורה שיש לקבל את ההתנגדות לבירור עובדתי של טענת הנתבע, שהתובעת חייבה אותו בתשלומים חודשיים מעבר למוסכם.